14.3.10

הודו - המדינה ששברה אותי

"יסלחו לי כל הישראלים הסטלנים, כל הרוחנים, השנטים והמוזנחים. אלו הנמשכים לזוהמה אנושית, לזוהמה ברחוב, לרמאים, לטוסטר משולשים, לסמים, לכבל מאריך, לכבל מקצר, לקדושים, לסגפנים ולכל השאר.
תסלחו לי אבל... הודו - אחת המדינות הדוחות ביותר בעולם.
אחד שנמצא כאן"

ספי גרייבר, הודו, 10/3/2010


הכל נשמע יותר מחלום (עבורי - כי יש שיגידו שנשמע כמו סיוט...). להישלח מהעבודה לסוג של כנס בהודו, באתר נופש הודי עם מלא הודים (מה חשבתם?! סינים?!) ו-6 ישראלים.
המטרה הייתה לשחזר הצלחה מסחררת של HP Camp שהיה בארץ כמה חודשים לפני, או במילים אחרות סדנת Innovation ו-Networking (בין אנשים), או במילים אחרות יומיים שבהם כל חננה היה רוצה להשתתף. האמצעי - כל אחד צריך לעשות סדנא/הרצאה/דיון או פעילות כלשהי בנושא כלשהו שמעניין אותו או שיאתגר את מוחותיהם הקודחים של המשתתפים.
מעבר לזה שזאת צריכה להיות חוויה מדהימה, להגיע להודו ככה סתם ולחזור לארץ?! לא בא בחשבון!
לאחר משא ומתן, הסכימו שאוסיף שבועיים טיול לאחר הכנס.
כדי לקצר את הנושא - חברה שלי נסעה שבוע לפני ("כי הודו רק שבועיים?!?!") ואני פגשתי אותה לאחר הכנס בניו-דלהי.
הכנס היה חוויה מעולה. אומנם המקומיים קצת פספסו את הקטע בזה שאף אחד לא הביא תוכן לכנס חוץ מהמארגנים והצוות הישראלי. אבל הכרנו כ"כ הרבה אנשים עם חשיבה שונה, תרבות שונה, אוכל מטורף (חריף אש!!!!). שלא לדבר על הקוקוסים ששותים בכל מקום וחייבים שתת דקה דומיה לכבוד ה-Leela Palace Bangalore - המלון הכי מדהים שהייתי בו בחיים. בשילוב עם ארוחות מעולות לפני ואחרי הכנס (גם בכנס היה טוב, אבל אין מה להשוות ארוחה באתר נופש בינוני עם ארוחות גורמה במלון 7 כוכבים...)
עד כאן הכל טוב וחלומי (דילגתי על המקקים וסיפורי העכברים שהיו באתר הנופש בו שהינו לילה אחד).
מכאן - חוויה אחרת.
דלהי לא הפתיע אותי. בלאגן כבר ראיתי בבנגלור. גם עניים, מציקנים, זיהום אוויר, נסיעות עם הרגשת מוות מתקרב, פרות, כלבים - הכל מוכר.
חוויה ראשונה - רמאים. עם כל ה"ניסיון" שיש לנו בטיולים, בדלהי הצליחו לרמות אותנו. עלה לנו קצת כסף בגלל מונית מיותרת וגם קצת זמן, אבל למדנו שיעור חשוב - כל ההודים רמאים, חוץ מאלה שלא (ולמרות שיש למעלה ממליארד הודים - אין הרבה שלא...).
לבסוף - רכבת לפושקאר. מקום שתואר ע"י כל הממליצים כמפלט מהרעש וההמולה. מקום לנוח ולנפוש.
נקודת מבט שלי: באמת יש פחות זיהום, אבל אם אתה לא סטלן או רוחני שמתחבר לעובדי אלילים האלה - מר גורלך...
רעש, תהלוכות של אלים שנראים כמו בובות של אחייניות שלי, אנשים שמתרחצים ושותים מים מזוהמים.
בקיצור - המצלמה שלי חגגה, אבל אני התחרפנתי.

אחרי עוד יום וחצי באגרה (הטאג' מאהאל ועוד...) - נשברנו.

פשוט אין סיבה לסבול.
שום דבר פה לא מספיק יפה ולא מספיק מעניין בשביל לסבול את המקום ואת האנשים.

זהו.
הביתה עם תקווה לא לחזור לפה שוב. (טוב, אולי לצפון - אמורים שיפה שם...)

2 comments:

דביר אמר/ה...

כתוב יפה. כנראה שלא לגמרי "התחברתם". וזה לגמרי בסדר. רק תוסיף תמונות שנראה על מה אתם מדברים. נשמח לקבל אתכם בארצנו הקטנטונת בחזרה (הקיץ קפץ לבקר...)

צביג אמר/ה...

ספי,
תודה שהוצאת לאמא את שגעון הודו. רק לשם זה שווה לאסוף אותך לפנות בוקר מנמל התעופה.
נסיעה טובה ושמרו על עצמכם.