16.8.11

למה לא הייתי קצין

״המפקד, אני יכול ללכת ללוות אותו?״
התאמנתי במכון כושר כבר כמה חודשים, הורדתי יפה במשקל. על שכיבות סמיכה וכפיפות בטן קיבלתי 28 מתוך 30 נקודות. אז למה זה מגיע לי?!
״המפקד, אני יכול ללכת ללוות אותו?״
אני שומע את ליעד, מי שלימים הפך להיות החבר הכי טוב שלי, שואל את המפקד בעודי מזדחל אל קו הסיום של ה-2000 בבר-אור הכניסה לבה״ד 1.
כולם כבר חיכו שם כמה דקות עד שבכלל ראיתי אותם באופק.
באותו יום נגזר דיני - קצין אני כבר לא אהיה. לכו תבינו למה קצין ג׳ובניק שלא מוריד את העיניים מהמחשב צריך להיות מסוגל לרוץ 2000. ובכלל יש לי בעיות ברכיים - אפילו רופא בדק, אז למה לא נתנו לי פטור?! ו...


2011 - איזה עידוד! איזה שיא! אני איש ברזל! 11:49:53!

איש ברזל - סחיבת 7 משאיות זבל מחוברות בחבל באמצעות השיניים בלבד לאחר מכן סחיבת 7 כדורי שיש במשקל 190 ק"ג כל אחד למרחק של 50 מטר ולבסוף לעשות שק-קמח לפרה במשקל 450 ק"ג!
אז זהו שלא...
למי שלא מכיר, איש ברזל זו תחרות טריאתלון למרחק של 226 ק"מ שמתחלקת באופן הבא: 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים, 42.2 ק"מ ריצה.

אז איך בכלל התגלגלתי לזה?!

משמינים => מכון כושר
תל-אביב => אופניים
לא רוצים להשמין + תל-אביב => אופניים לצורך כושר
גבר אמיתי + אופניים => אופני כביש
אופני כביש => רוכב ישראל => להכיר טריאתלטים => מטרה ל-2010: טריאתלון ספרינט ״רק לא אחרון״
=> ללמוד לשחות חתירה

אחרי טריאתלון ראשון (ספרינט) שבו סיימתי לא אחרון ואפילו חצי מהמרחק שחיתי בחתירה(!), צצה לי לראש מחשבה על איירון-מן...
**קפיצה מעל הפופיק הוא לא ספורט אולימפי

בעודי שוגה במחשבות על איירון-מן בחום ובלחות שאפפו את טריאתלון ת"א (מקצה אולימפי), החלטתי לוותר. הבנתי שאם חם לי מידי בתנאים כאלה, אז בתנאים של הכבשן שבו מחשלים את אנשי הברזל אני פשוט אתפרק.
אחרי שבוע נרשמתי.

ואז התחלתי לעבוד...
מני קורן, המאמן שליווה אותי לאורך כל הדרך, ידע לכוון אותי לנקודה הנכונה עם אימונים והכוונה מתאימים.

מה לא עברנו בדרך?! ורטיגו (כמו חיים על ספינת פיראטים למשך שבועיים), דלקת בכף הרגל, סדק בצלע, פציעת ITB (דלקת ברצועה באזור הברך).

אבל בסוף... אחרי כמעט שנה של אימונים, אני על קו הזינוק של איירון-מן אוסטריה.
למעלה מ-2000 איש מסביבי בתלבושת אחידה - חליפת שחייה שחורה וכובע לבן.
ברמקולים מנגנים את ההמנון האוסטרי.
מכריזים על זינוק בעוד דקה.
מנגינת הזינוק שלי מתנגנת בראש.
30 שניות לזינוק - "נא להיכנס לתוך המים לקו הזינוק"
שלווה. מיקוד.
זינוק!

אני בתוך המים. מכבסת ענק. מידי פעם יש את אלה שמחליטים לשחות עלי, אבל אני ממוקד במטרה.
אחרי 3 ק"מ של שחייה, נכנסים לתעלה ל-800 מטר אחרונים. משני הצדדים - עידוד שלא יאמן. אנשים עם שלטים וצפצפות וכולם צועקים ומעודדים.
1:22 - אני מחוץ למים. בדיוק בטווח שמני צפה.

עכשיו אופניים - הקטע שאני הכי אוהב. הקטע עם הכי הרבה תקלות...

"הופ! הופ! שפיצה! סופר!"
באופניים העידוד היה מדהים. האוסטרים מקבלים את זה מדהים שסוגרים להם את כל האזור (!). אנשים יושבים מחוץ לבית עם בירות, אפילו מגיעים עם רכב לאזור מסלול התחרות. וכולם מעודדים! אין מה לעשות, זה פשוט משדרג את החוויה (לעומת הישראלים שמתלוננים שחוסמים להם רחוב למשך שעתיים בגלל תחרות...).

באופניים היו לי לא פחות מ-9 עצירות (!). לא ציפיתי לזה.
בנוסף לכל הפעמים שהטבע קרא לי (בניגוד לאלה שעושים על עצמם... S-: ), נאלצתי 4 פעמים לעצור ולתקן את השרשרת שנתקעה לי בגלל בעיה בהילוכים. כל זה בנוסף לכאב החזק שהיה לי בעורף החל מהק"מ ה-20.

הק"מ ה-90, נקודת הסיבוב הייתה שיא האירוע. אלפי אנשים עומדים ומעודדים את הרוכבים שמגיעים לסיבוב הפרסה שיש באמצע המסלול.
משום מה, הגלגלים שהשאלתי ממני (המאמן) לא הסתדרו עם הבלמים שלי והחליטו להאט לאט מידי. לחיצה קצת יותר חזקה על הברקס, נעילת גלגל אחורי, "זריקת תחת", הגברת מהירות. בלב, אמרתי תודה לאלוהים שאני לא מרוח על הרצפה.
הקהל מסביב חשב שאני עושה לו איזה פעלול והחליט לגמול לי עם שאגות עידוד מדהימות! פשוט לא מהעולם הזה!

הבעיה בהילוכים הרגה אותי. בכל עליה חזקה, נאלצתי לעצור באמצע לסדר את השרשרת.
אחרי 5:46 שעות נוספות - סיום אופניים.
ביציאה משטח ההחלפה חלפה לי בראש מחשבה וכאילו זה שלידי שמע אותה ואמר "Just a marathon...".
זה בדיוק מה שחשבתי.
אבל לא ידעתי מה מחכה לי...

התחלתי בקצב המתוכנן. הרגשתי די טוב. הכאב בעורף נעלם איך שהתחלתי לרוץ. אחרי 2 ק"מ, שמתי לב שהקצב שלי מתחיל קצת לרדת. לא עבר קילומטר נוסף והתחיל כאב חזק מאוד בהמסטרינג (השריר האחורי בירך). הקצב צנח. הקצב כבר לא שינה. עברתי למצב שרידה... עדיין דבקתי במטרה שלי - לרוץ לפחות חצי מרתון ראשון בלי לעצור בכלל. אכלתי בדיוק כמתוכנן וכמו שעבד לי באימונים. בלעתי אדוויל כמו חולה שפעת עם 43 מעלות חום.
כלום.
כואב ועייף גררתי את עצמי ב"ריצה" במשך החצי מרתון הראשון. הקצב היה קצת יותר נורמלי כל פעם כשהתקרבתי למעודדת הראשית (צ'יקי), אבל זה לא ממש השפיע על הביצועים.
בשלב הזה, הדבר היחידי שמחזיק אותך במצב ריצה זה הראש. מלמלתי לעצמי בצורה רפטטיבית כל מיני משפטים הזויים. הכל רק כדי לא לחשוב על הכאב והקושי. ידעתי - עוד מעט הכאב יעבור. רק עוד כמה קילומטרים ואני איש-ברזל.

כל פעם כשעברתי ליד צ'יקי, שהייתה מרכז התקשורת אוסטריה-ישראל באותו יום, היא צעקה לי כל מיני הוראות מהבוס (מני) לגבי התחרות והקושי בריצה.
ואז באה הישועה בצורת בחורה עם זוג אבטיחים...
אחרי שאכלתי את האבטיחים ואת ה"שטוחים" שהפקדתי בתחנת הסיוע, הרגשתי בשמיים.
ה"ריצה" הפכה לריצה. הרגשתי טוב! קצב מצויין.
רק עוד חצי מרתון!
אבל זה לא החזיק הרבה זמן... אחרי 32 ק"מ, פציעת ה-ITB חזרה לי. פשוט הרגשתי שמישהו מנסה לכרות לי את הרגל בכל צעד שאני עושה. עברתי לריצת צליעה.
אין ספק - כשאתה צולע, אתה מקבל יותר עידוד - עידוד של רחמים /-:

זהו.
בלי ספרינט סיום, כי אני לא מסוגל, ובלי יכולת להגביר קצב, מצאתי זמן לסדר את כל הג'יפה על הפנים. לחשוב על פוזה לתמונת הניצחון (כולל נסיונות תרגול בדרך).
שער הסיום מגיע. אנשים מושיטים לי יד ל"כיפים". הקהל בטריבונות...

איזה עידוד! איזה שיא! אני איש ברזל! 11:49:53! Kiss My Iron Ass בה״ד1!


יש מצב שיהיה לי תקן בבה״ד 1?!



10.6.11

Highest peak or yet another mountain to climb?

כשאתה בתוך האימונים, בדרך לאיירון-מן, אתה מתקשה להבדיל בין שני הדברים.
בגלל שאתה חדור מטרה וממוקד, אתה לפעמים חושב שאין שום דבר אחר. אתה עושה הרבה ויתורים למען המטרה:
  • במקום חברים ברשימת השיחות האחרונות בטלפון, אתה רואה טלפונים של המאמן, הפיזיוטרפיסט, חנויות אופניים ויש שימליצו שכדאי שיהיה שם גם טלפון של פסיכולוג.
  • אם כבר יצאת עם חברים (״אני חייב לחתוך לפני 23:00, כי אני קם ב-5 לאימון״), אז הצ׳יסר ויסקי הופך לצ׳יסר סודה (מקרה אמיתי), הצ׳יפס וההמבורגר הופכים ל״אכלתי קוטג׳ ו-100 גרם פסטה כבר בבית״.
  • אם קיבלת אישור מהמאמן, מצאת זמן ונשאר לך כסף לחופשה עם האישה, תהיה בטוח שבמזוודה יהיו גם נעלי ריצה, וה״לכי תדעי, אולי נמצא לזה זמן״, הופך ל״מותק, אין לי זמן להסתובב - אני חייב לרוץ״.
אז התחרות מתקרבת. ולא משנה כמה אתה חושב ש״החודש אני אוציא פחות״, עדיין ההוצאות רק גדלות. כל אחד מתחמש לו בקסדת נג״ש, גלגלי תחרות או בקבוק אוירודינאמי ואתה חייב גם (כן, גם אני ״התארגנתי״ על שלושתם (: ). כאילו זה או אני או כריס מקורמיק ראשונים בקו הסיום.

אז האישה תומכת (״עכשיו אני עושה כביסה וכלים, אבל אחרי התחרות...״), החברים לא לוחצים (״אז נתראה ביולי?״), ההורים מפרגנים (״תגיד לי, למה אתה צריך את השטויות האלה?!?!״), ואני...
אני עדיין מתלבט אם להיות קונפורמיסט ולעשות את הקעקוע שאחרי, או שהקעקוע יהיה מבפנים...

4.3.11

שבוע וחצי אל תוך הדיאטה...

המטרה: שיפור ביצועים ויותר מריבוע אחד בבטן
האמצעי: הורדת משקל וצמצום אחורי שומן

לשמחתי, היום אני יכול להגיד שמבחינת משקל ואחוזי שומן, אני באיזור ה"בסדר" של הגרף. אבל עדיין, תמיד רציתי לצייר מספרים על הריבועים בבטן (באופן אקראי), להשאיר אחד בלי מספר - ככה שאפשר יהיה לשחק את המשחק של הזזת הריבועים וסידור המספרים. נו... זה שהיה כשהיינו קטנים.

נשמע קצת קינקי. אולי אפרסם פה תמונות בסוף... Stay tuned... (:

אז החלטתי ללכת לדיאטן שחברים שלי הלכו אליו ונחלו הצלחה גדולה. אמרתי לעצמי שסה"כ אני לא בררן גדול באוכל, וגם נראה לי שאני לא אוכל הרבה אז כמה קשה כבר יהיה לעשות דיאטה...

שבוע רשמתי כל דבר שנכנס לי לפה. מפסטה ועד מסטיק...
בלי שום הכשרה מקצועית הבנתי שהמצב בטטה - אני אוכל לא נכון ושותה יותר מידי דיאט קולה (מה שהזכיר לי את רגעי הגמילה מדיאט קולה שעברתי בצבא, שכללו רעידות ועייפות...).

אחרי ביקור של שעה אצל הדיאטן, הרכב המזון שלי השתנה מקצה לקצה.
זה כולל 2.5 חבילות קוטג' ביום (עם אחוז שומן נמוך כמובן), 200 גרם חזה עוף, קופסת טונה, 4 פרוסות לחם ו-100 גרם פסטה. כל השאר זה ירקות, בננה אחת ותפוח אחד.
עכשיו שאני קורא את מה שאני כותב, זה נראה הרבה. אבל תאמינו לי... זה לא!

עד היום החשבתי את עצמי כאחד שנולד בלי יותר מידי כמיהה למתוק והייתי מרוצה מזה. עדיין הייתי אוכל מתוק פה ושם אבל אין מה להשוות לאחרים.
אני אפילו לא שבועיים אל תוך הדיאטה הדלה בפחמימות וכבר גירשו אותי מספר פעמים מחלון הראווה של הקונדיטוריה ליד הבית, בטענה שאני מלכלך להם את החלון עם ריר.
בחנות השוקולד פוחדים שאכנס כי "אני מפחיד את הלקוחות", ולפני כמה ימים מצאתי את עצמי נאבק בילד בן 5 על הגלידת פצפוצים ושוקולד שאמא שלו קנתה לו.

עברו עוד יומיים והצלחתי להשתלט על עצמי. זה ממש כמו גמילה. שלא תבינו לא נכון, הניסיון שלי בגמילה מסתכם לסיפור הדיאט קולה שכתבתי למעלה. חוץ מזה, לא ידוע לי על התמכרויות נוספות.
עכשיו הגעתי לאיזון: אני מסוגל לאכול קוטג' בלי רפלקס הקאה. לראות את כל החבר'ה במשרד יורדים יום אחד על עוגות יום הולדת מגרות ויום אחרי על גלידות שמנת, בעודי לועס עוד פלפל אדום בצד.

אגב, שכחתי לציין שעם כל טרור המזון הזה, ירדתי 2 קילו כבר אחרי יומיים בערך (אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל זה מה שהמשקל אומר...).
בתחילת שבוע הבא יש לי ביקור נוסף אצל הדיאטן. אני ממש מקווה שהפעם אני אצא עם קצת יותר אוכל בתפריט.

ולסיום - חברה שלי (ארוסתי (: ) הכינה לי טבלה - "איך אני מרגיש היום?"
אתם יכולים לנחש לבד איך אני מרגיש...



20.1.11

מחר - חצי איש ברזל

זהו.
בעוד קצת יותר מ-13 שעות נזנק לתחרות הכי ארוכה שעשיתי עד היום - חצי איש-ברזל, חצי ישראמן.
מוזר לחשוב שכל האימונים בחמישה או שישה חודשים האחרונים מתכנסים ליום אחד, לכמה שעות. זה מוזר כי יש כ"כ הרבה השקעה, אבל הכל יכול להיעלם ברגע בגלל משהו לא מתוכנן.
כבר חודש שאני שומר מרחק מכאלה שרק משתעלים, כדי לא להידבק (את האמת הרבה יותר, אבל החודש האחרון במיוחד).
שקלתי לצאת החוצה עם צבי-צב או כל שריון אחר - רק ליתר ביטחון, רק כדי להגיע במצב מעולה לתחרות.
אפילו חשבתי לצאת עם כפפות לתנור כמו ג'ורג', כשדגמן כפות ידיים.
לשמחתי, הגעתי די בריא - קצת דלקת בברך עוד לא הרגה אף אחד (ואני מקווה שזה לא ישתנה מחר).

אז מהבית הקפה, כאן בטיילת של אילת, חזרה לבית המלון - לארגן את האוכל על האופניים, להכין איזוטוני ותיק להחלפה, פסטה לארוחת ערב מוקדמת ולמיטה.
השקמה ב-3. הזנקה ב-6.
בהצלחה לכולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!


3.11.10

עוד 8 חודשים

עכשיו כבר מעלים הילוך - לקראת החצי ישראמן באילת שיהיה בינואר.
אם עד לפני 3 חודשים הייתי רגיל ל-6 עד 7 אימונים בשבוע, אחרי שהתחלתי להתאמן עם מאמן אישי עברתי ל-8.5 אימונים. החודש הכמות היא אותו דבר, אבל התוכן ומספר שעות האימון עולה.
אם פעם אחרי תחרות הייתי אמור לנוח יום אחד או מקסימום אימון שחייה, החודש מתוכנן לי יום אחרי טריאתלון אילת שעתיים וחצי אימון כולל העלייה המפרכת לנטפים (כחלק מההכנה לחצי איש ברזל בינואר).

אתמול עשינו ריצת "טסט" של 2 ק"מ, לאחריה טסט 6 ק"מ ואח"כ עוד טסט 1 ק"מ. אחרי שסיימתי את ה-2 ק"מ עם שיא אישי ב-8:41 (אין ספק שהגנים האתיופים שלי לא באו לידי ביטוי), הייתי ממש שמח. נכון, אני ממש לא מהמהירים. נכון, כל קבבון מצוי יודע לספר לי, תוך כדי לעיסת ההמבורגר של הצהריים, ש"מה?! עם הכושר שלך אתה רק 8:41?!?! בצבא ירדתי מ-7 דקות! וגם זה עם פק"ל תד"ל ונשק...".
בשבילי זה שיא.
לא יודע כמה מכם יודעים, אבל בצבא נכשלתי בבר-אור בגלל ריצת 2 ק"מ שעשיתי לאט מידי. כמה לאט?! בואו נגיד שכדי לעבור את הבר-אור (בהתחשב בכמות שכיבות השמיכה וכפיפות הבטן שעשיתי לפני כן) הייתי צריך לרדת מ-12 או 13 דקות...
אני גם זוכר איך התלהבתי בתיכון כשכולם רצו 2 ק"מ, ואני הייתי מאוד נרגש מזה שהצלחתי לסיים 1 ק"מ בריצה...
מעניין מה בוגר פסיכולוגיה שנה ראשונה היה אומר על המטרות שלי בתחום הספורט השנה...

בכל מקרה, טריאתלון אילת + אימון ארוך יום אחרי ושעתיים רכיבה + מרוץ אייל (15 ק"מ) שבוע לאחר מכן הם רק חלק מהמטעמים לחודש הקרוב.
אז הנה, כבר מתחילה ההרגשה שכל הזמן אני מתאמן - מה שגורם לי להתחבר מאוד לסטטוס של חבר (כיסף) בפייסבוק:
"היום בבוקר הבנתי את משמעות ה'עבודה'! עבודה זה מה שאני עושה בזמני הפנוי בין האימון בוקר לאימון ערב"

12.10.10

סופ"ש ארוך של ספורט

הרוכב ישראל (רק יומיים) עבר בשלום. 325 ק"מ של רכיבה משובחת (ים המלח->מצפה רמון->אילת).

ביום הרכיבה הראשון, אחרי שסיימנו 165 ק"מ מים המלח למצפה רמון - דרך המסתכמת בכ-2200 מטר עליה, יצאתי לריצה קלה עם חבר מהקבוצה בשם טל (שמסתבר שהוא אחד הקוראים של הבלוג שלי – היי טל! מה קורה?! (; ). טל בחור רציני, לא כמוני – הוא הגיע לכל השלושה ימים.
בקיצור, ממש לפני שיצאנו לרוץ, מיד אחרי שנעלתי את נעלי הריצה שלי, אז... אז זה הכה בי. אנחנו חולים! אין דרך יותר פשוטה להגיד את זה. לא משנה איך נקרא לזה – ריצת שחרור או טיול להכרת הסביבה. זאת מחלת נפש.
פתאום הבנתי מה שה"שפויים" ניסו להגיד לי כל הזמן. יש לנו מחלת נפש.
ואז הכה בי עוד משהו (לא, לא הדלת בדרך החוצה) – זאת אולי מחלת נפש, אבל אני אוהב אותה! כי זאת המחלת נפש שלי!

בטח לא יעזור אם אספר שהמקום היה מדהים – בדיוק בשקיעה בנקודת תצפית על כל מכתש רמון. פשוט קסום. (אם היה לי את ה-iPhone 4 שבאותו זמן חיכה לי באריזה בבית, גם הייתי מצרף פה תמונה)

את היום האחרון של הרוכב אני ממש אוהב. נוף מדברי יפה, רכיבה מהירה וירידות מדהימות. בשנה שעברה בקטע הזה קבעתי את שיא המהירות שלי – 84 קמ"ש (בירידה כמובן).
את כל הקטע משיזפון עד אילת רכבתי לבד, בניסיון לתרגל חלק ממסלול הישראמן שאמור להתקיים שם בינואר 2011.

את הסופ"ש המהנה קינחתי ב-NightRun – מרוץ הבית ההמוני באורך 10ק"מ. כמובן שזאת לא הייתה ריצת פינוק אחרי הסופ"ש המתיש אבל זה היה כיף לראות נחל לבן זורם ברחובות ת"א.

עכשיו צריך להתאושש במהירות, כי סופ"ש הבא צולחים את הכנרת...

סופ"ש ארוך של ספורט - גרסת החברה

הרוכב ישראל (רק יומיים) עבר בשלום. 325 ק"מ של רכיבה משובחת (ים המלח->מצפה רמון->אילת), לפני שאפרט אני חייב לציין שאלמלא החברה המקסימה שלי לא הייתה יוצאת מהעבודה מוקדם מהרגיל ומביאה אותי כל הדרך עד ים המלח, בידיעה שהיא חוזרת אותה לבד, בחושך, בקור ועם הבולענים כל הסיפור שאתם עומדים לקרוא לא היה אפשרי. (פרטים טכניים לא מעניינים, אבל אם אתם עושים כאילו זה מעניין אז בבקשה) ביום הרכיבה הראשון, אחרי שסיימנו 165 ק"מ מים המלח למצפה רמון - דרך המסתכמת בכ-2200 מטר עליה(בלה בלה בלה...), יצאתי לריצה קלה עם חבר מהקבוצה בשם טל (שמסתבר שהוא אחד הקוראים של הבלוג שלי – היי טל! מה קורה?! (; ). טל בחור רציני, לא כמוני – הוא הגיע לכל השלושה ימים(ועוד קצת בלה בלה בלה...).

בקיצור, ממש לפני שיצאנו לרוץ, מיד אחרי שנעלתי את נעלי הריצה שלי, אז... אז זה הכה בי. אנחנו חולים! אין דרך יותר פשוטה להגיד את זה. לא משנה איך נקרא לזה – ריצת שחרור או טיול להכרת הסביבה. זאת מחלת נפש.

פתאום הבנתי מה שה"שפויים" ניסו להגיד לי כל הזמן. יש לנו מחלת נפש.

ואז הכה בי עוד משהו (הדלת בדרך החוצה, אבל לא לזה אני מתכוון) – זאת אכן מחלת נפש, ופה החלטתי לעדכן אותכם שאני פורש. כן, אני יודע זה מפתיע, כן אני יודע כבר נרשמתי לאיירון מן אבל עם מחלות נפש לא מתעסקים, כבודן במקומו מונח. בעיקר אחרי שביקרתי חבר שאושפז בגלל אותן סיבות באבארבנאל.

בטח לא יעזור אם אספר שהמקום היה מדהים – בדיוק בשקיעה בנקודת תצפית על כל המאושפזים. פשוט קסום. (אם היה לי את ה-iPhone 4 שבאותו זמן חיכה לי באריזה בבית, גם הייתי מצרף פה תמונה)

את הסופ"ש המהנה לפני האשפוז העדפתי לקנח ב-NightRun - מרוץ הבית ההמוני באורך 10ק"מ (בת זוג? יש דבר כזה? מה פתאום, רק ספורט ספורט ספורט). כמובן שזאת לא הייתה ריצת פינוק אחרי הסופ"ש המתיש אבל זה היה כיף לראות נחל לבן זורם ברחובות ת"א, כי בקרוב, הלבן היחיד שאני אראה יהיה של 4 קירות לרוב בלי חלון, ואולי של כותנת המשוגעים שלי.

עכשיו צריך להתאושש במהירות, כי סופ"ש הבא חולמים על צליחת הכינרת...

3.10.10

9 חודשים לפני

היום בבוקר קמתי עם כאבים בחזה. אותם כאבים שמלווים אותי כבר שבוע וחצי. הכאבים שהיו לי בכל צד שמאל של הגוף עברו והוחלפו בכאב חד בצד החזה בליווי נפיחות לא ברורה.

עוד 9 חודשים אני צריך לעמוד בקו הזינוק של ה-תחרות. אותה תחרות שאמורה לעשות את ההפך מפינוקיו – להפוך בן-אנוש לאיש מברזל. ואני... אני אפילו לא מצליח לסיים אימון שחייה בגלל הכאבים החדים בחזה.

אומרים שלא התחרות עושה את האדם לברזל, אלא האימונים. ואומרים שלא האדם הופך לברזל, אלא העצבים הם שהופכים לעצבי ברזל.

הפציעה הזאת רק מוציאה לי את הרוח המפרשים. אני יודע שזו רק תקופה. אומרים לי "עדיף שתבזבז את מכסת הפציעות שלך עכשיו ועל דברים מטופשים כאלה..." הלוואי שהם צודקים. (טפו טפו טפו)

אני יודע שעוד מעט האנרגיות יחזרו והפציעה תחלים, אבל בינתיים החלטתי ללוות את המסע שלי לכיוון ה-IronMan בכתיבה לבלוג. יהיה מעניין להסתכל על הכל בדיעבד.

אז מכאן, ליומיים רכיבה בסופ"ש הקרוב עין גדי->מצפה רמון-> אילת (בערך 330 ק"מ) ויום אחרי זה מירוץ של 10 ק"מ (ה-Night Run). מקווה שהצלע לא תפריע יותר מידי. ומקווה שהרוח תחזור במהרה לנשוב במפרשים.

27.9.10

הצלע

סובב תל-אביב באופניים. איך אפשר לוותר על דבר כזה?! הזינוק מתחיל כמה מאות מטרים ספורים מהבית שלנו, רחובות ת"א סגורים בשבילינו והדובדבן שבקצפת - איילון דרום, שטיח אדום לגלגלינו. (שלא לדבר על תחרות אופני כביש מרהיבה מסביב לכיכר המדינה).
ע"פ התוכנית אימונים שכתב המאמן שלי אני צריך לרוץ שעה וחצי בקצב קל. אבל אני חייב להגיע לזינוק ב-7 בבוקר...
נו, טוב... אז קמתי ב-5. אצתי רצתי, חזרתי, החלפתי, והתחלנו להתגלגל (אני ורעות - החברה)
קצב קליל.
היה מאוד נחמד. ארגון מצויין בהתחשב במחיר הנמוך (וכאן אני חייב להתוודות שלא שילמנו למרות שרצינו - החלטנו להשתתף רק ברגע האחרון).
איילון דרום היה מדהים - 50 קמ"ש לסירוגין (מדי פעם חוזר לוודא שהאישה לא עברה בטעות לאיילון צפון).

ואז, לקראת הסוף, ליד הטיילת, בעודי מחזיק ביד אחת בכרית של האירובר (לא בדיוק נקודת שליטה מוצלחת של האופניים), מסתכל על חברה שלי ובוחן את ההילוכים שבחרה לקראת ה"עלייה" המתקרבת, מקשקש בנושא הילוכים... והופ - למה המדרכה כ"כ קרובה?! מי שם דווקא שם את העמוד?! אהההה!!!
כאב חד בצד החזה.
אנשים עוזרים.
שוטרים מדווחים בקשר שצריך להזמין אמבולנס...

במהרה חזרתי לרכב עם כאבים לכיוון הבית.
צילום מגלה חשד לסדק בצלע מספר 9 וכאבים מגלים איך אני אתנהג כשאהיה בן 90. (מסתבר שלקום לשירותים באמצע הלילה כשאתה בן 90, זה משימה לא קלה...)

אולי זו דרכו של העולם להתנקם במי שלא עושה בדיוק מה שכתוב בתוכנית האימונים?! אולי אלוהים הוא לא DJ, אלא הוא מאמן טריאתלון שלא אוהב שממרים את פיו?!