16.8.11

למה לא הייתי קצין

״המפקד, אני יכול ללכת ללוות אותו?״
התאמנתי במכון כושר כבר כמה חודשים, הורדתי יפה במשקל. על שכיבות סמיכה וכפיפות בטן קיבלתי 28 מתוך 30 נקודות. אז למה זה מגיע לי?!
״המפקד, אני יכול ללכת ללוות אותו?״
אני שומע את ליעד, מי שלימים הפך להיות החבר הכי טוב שלי, שואל את המפקד בעודי מזדחל אל קו הסיום של ה-2000 בבר-אור הכניסה לבה״ד 1.
כולם כבר חיכו שם כמה דקות עד שבכלל ראיתי אותם באופק.
באותו יום נגזר דיני - קצין אני כבר לא אהיה. לכו תבינו למה קצין ג׳ובניק שלא מוריד את העיניים מהמחשב צריך להיות מסוגל לרוץ 2000. ובכלל יש לי בעיות ברכיים - אפילו רופא בדק, אז למה לא נתנו לי פטור?! ו...


2011 - איזה עידוד! איזה שיא! אני איש ברזל! 11:49:53!

איש ברזל - סחיבת 7 משאיות זבל מחוברות בחבל באמצעות השיניים בלבד לאחר מכן סחיבת 7 כדורי שיש במשקל 190 ק"ג כל אחד למרחק של 50 מטר ולבסוף לעשות שק-קמח לפרה במשקל 450 ק"ג!
אז זהו שלא...
למי שלא מכיר, איש ברזל זו תחרות טריאתלון למרחק של 226 ק"מ שמתחלקת באופן הבא: 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים, 42.2 ק"מ ריצה.

אז איך בכלל התגלגלתי לזה?!

משמינים => מכון כושר
תל-אביב => אופניים
לא רוצים להשמין + תל-אביב => אופניים לצורך כושר
גבר אמיתי + אופניים => אופני כביש
אופני כביש => רוכב ישראל => להכיר טריאתלטים => מטרה ל-2010: טריאתלון ספרינט ״רק לא אחרון״
=> ללמוד לשחות חתירה

אחרי טריאתלון ראשון (ספרינט) שבו סיימתי לא אחרון ואפילו חצי מהמרחק שחיתי בחתירה(!), צצה לי לראש מחשבה על איירון-מן...
**קפיצה מעל הפופיק הוא לא ספורט אולימפי

בעודי שוגה במחשבות על איירון-מן בחום ובלחות שאפפו את טריאתלון ת"א (מקצה אולימפי), החלטתי לוותר. הבנתי שאם חם לי מידי בתנאים כאלה, אז בתנאים של הכבשן שבו מחשלים את אנשי הברזל אני פשוט אתפרק.
אחרי שבוע נרשמתי.

ואז התחלתי לעבוד...
מני קורן, המאמן שליווה אותי לאורך כל הדרך, ידע לכוון אותי לנקודה הנכונה עם אימונים והכוונה מתאימים.

מה לא עברנו בדרך?! ורטיגו (כמו חיים על ספינת פיראטים למשך שבועיים), דלקת בכף הרגל, סדק בצלע, פציעת ITB (דלקת ברצועה באזור הברך).

אבל בסוף... אחרי כמעט שנה של אימונים, אני על קו הזינוק של איירון-מן אוסטריה.
למעלה מ-2000 איש מסביבי בתלבושת אחידה - חליפת שחייה שחורה וכובע לבן.
ברמקולים מנגנים את ההמנון האוסטרי.
מכריזים על זינוק בעוד דקה.
מנגינת הזינוק שלי מתנגנת בראש.
30 שניות לזינוק - "נא להיכנס לתוך המים לקו הזינוק"
שלווה. מיקוד.
זינוק!

אני בתוך המים. מכבסת ענק. מידי פעם יש את אלה שמחליטים לשחות עלי, אבל אני ממוקד במטרה.
אחרי 3 ק"מ של שחייה, נכנסים לתעלה ל-800 מטר אחרונים. משני הצדדים - עידוד שלא יאמן. אנשים עם שלטים וצפצפות וכולם צועקים ומעודדים.
1:22 - אני מחוץ למים. בדיוק בטווח שמני צפה.

עכשיו אופניים - הקטע שאני הכי אוהב. הקטע עם הכי הרבה תקלות...

"הופ! הופ! שפיצה! סופר!"
באופניים העידוד היה מדהים. האוסטרים מקבלים את זה מדהים שסוגרים להם את כל האזור (!). אנשים יושבים מחוץ לבית עם בירות, אפילו מגיעים עם רכב לאזור מסלול התחרות. וכולם מעודדים! אין מה לעשות, זה פשוט משדרג את החוויה (לעומת הישראלים שמתלוננים שחוסמים להם רחוב למשך שעתיים בגלל תחרות...).

באופניים היו לי לא פחות מ-9 עצירות (!). לא ציפיתי לזה.
בנוסף לכל הפעמים שהטבע קרא לי (בניגוד לאלה שעושים על עצמם... S-: ), נאלצתי 4 פעמים לעצור ולתקן את השרשרת שנתקעה לי בגלל בעיה בהילוכים. כל זה בנוסף לכאב החזק שהיה לי בעורף החל מהק"מ ה-20.

הק"מ ה-90, נקודת הסיבוב הייתה שיא האירוע. אלפי אנשים עומדים ומעודדים את הרוכבים שמגיעים לסיבוב הפרסה שיש באמצע המסלול.
משום מה, הגלגלים שהשאלתי ממני (המאמן) לא הסתדרו עם הבלמים שלי והחליטו להאט לאט מידי. לחיצה קצת יותר חזקה על הברקס, נעילת גלגל אחורי, "זריקת תחת", הגברת מהירות. בלב, אמרתי תודה לאלוהים שאני לא מרוח על הרצפה.
הקהל מסביב חשב שאני עושה לו איזה פעלול והחליט לגמול לי עם שאגות עידוד מדהימות! פשוט לא מהעולם הזה!

הבעיה בהילוכים הרגה אותי. בכל עליה חזקה, נאלצתי לעצור באמצע לסדר את השרשרת.
אחרי 5:46 שעות נוספות - סיום אופניים.
ביציאה משטח ההחלפה חלפה לי בראש מחשבה וכאילו זה שלידי שמע אותה ואמר "Just a marathon...".
זה בדיוק מה שחשבתי.
אבל לא ידעתי מה מחכה לי...

התחלתי בקצב המתוכנן. הרגשתי די טוב. הכאב בעורף נעלם איך שהתחלתי לרוץ. אחרי 2 ק"מ, שמתי לב שהקצב שלי מתחיל קצת לרדת. לא עבר קילומטר נוסף והתחיל כאב חזק מאוד בהמסטרינג (השריר האחורי בירך). הקצב צנח. הקצב כבר לא שינה. עברתי למצב שרידה... עדיין דבקתי במטרה שלי - לרוץ לפחות חצי מרתון ראשון בלי לעצור בכלל. אכלתי בדיוק כמתוכנן וכמו שעבד לי באימונים. בלעתי אדוויל כמו חולה שפעת עם 43 מעלות חום.
כלום.
כואב ועייף גררתי את עצמי ב"ריצה" במשך החצי מרתון הראשון. הקצב היה קצת יותר נורמלי כל פעם כשהתקרבתי למעודדת הראשית (צ'יקי), אבל זה לא ממש השפיע על הביצועים.
בשלב הזה, הדבר היחידי שמחזיק אותך במצב ריצה זה הראש. מלמלתי לעצמי בצורה רפטטיבית כל מיני משפטים הזויים. הכל רק כדי לא לחשוב על הכאב והקושי. ידעתי - עוד מעט הכאב יעבור. רק עוד כמה קילומטרים ואני איש-ברזל.

כל פעם כשעברתי ליד צ'יקי, שהייתה מרכז התקשורת אוסטריה-ישראל באותו יום, היא צעקה לי כל מיני הוראות מהבוס (מני) לגבי התחרות והקושי בריצה.
ואז באה הישועה בצורת בחורה עם זוג אבטיחים...
אחרי שאכלתי את האבטיחים ואת ה"שטוחים" שהפקדתי בתחנת הסיוע, הרגשתי בשמיים.
ה"ריצה" הפכה לריצה. הרגשתי טוב! קצב מצויין.
רק עוד חצי מרתון!
אבל זה לא החזיק הרבה זמן... אחרי 32 ק"מ, פציעת ה-ITB חזרה לי. פשוט הרגשתי שמישהו מנסה לכרות לי את הרגל בכל צעד שאני עושה. עברתי לריצת צליעה.
אין ספק - כשאתה צולע, אתה מקבל יותר עידוד - עידוד של רחמים /-:

זהו.
בלי ספרינט סיום, כי אני לא מסוגל, ובלי יכולת להגביר קצב, מצאתי זמן לסדר את כל הג'יפה על הפנים. לחשוב על פוזה לתמונת הניצחון (כולל נסיונות תרגול בדרך).
שער הסיום מגיע. אנשים מושיטים לי יד ל"כיפים". הקהל בטריבונות...

איזה עידוד! איזה שיא! אני איש ברזל! 11:49:53! Kiss My Iron Ass בה״ד1!


יש מצב שיהיה לי תקן בבה״ד 1?!



אין תגובות: