הצלע

סובב תל-אביב באופניים. איך אפשר לוותר על דבר כזה?! הזינוק מתחיל כמה מאות מטרים ספורים מהבית שלנו, רחובות ת"א סגורים בשבילינו והדובדבן שבקצפת - איילון דרום, שטיח אדום לגלגלינו. (שלא לדבר על תחרות אופני כביש מרהיבה מסביב לכיכר המדינה).
ע"פ התוכנית אימונים שכתב המאמן שלי אני צריך לרוץ שעה וחצי בקצב קל. אבל אני חייב להגיע לזינוק ב-7 בבוקר...
נו, טוב... אז קמתי ב-5. אצתי רצתי, חזרתי, החלפתי, והתחלנו להתגלגל (אני ורעות - החברה)
קצב קליל.
היה מאוד נחמד. ארגון מצויין בהתחשב במחיר הנמוך (וכאן אני חייב להתוודות שלא שילמנו למרות שרצינו - החלטנו להשתתף רק ברגע האחרון).
איילון דרום היה מדהים - 50 קמ"ש לסירוגין (מדי פעם חוזר לוודא שהאישה לא עברה בטעות לאיילון צפון).

ואז, לקראת הסוף, ליד הטיילת, בעודי מחזיק ביד אחת בכרית של האירובר (לא בדיוק נקודת שליטה מוצלחת של האופניים), מסתכל על חברה שלי ובוחן את ההילוכים שבחרה לקראת ה"עלייה" המתקרבת, מקשקש בנושא הילוכים... והופ - למה המדרכה כ"כ קרובה?! מי שם דווקא שם את העמוד?! אהההה!!!
כאב חד בצד החזה.
אנשים עוזרים.
שוטרים מדווחים בקשר שצריך להזמין אמבולנס...

במהרה חזרתי לרכב עם כאבים לכיוון הבית.
צילום מגלה חשד לסדק בצלע מספר 9 וכאבים מגלים איך אני אתנהג כשאהיה בן 90. (מסתבר שלקום לשירותים באמצע הלילה כשאתה בן 90, זה משימה לא קלה...)

אולי זו דרכו של העולם להתנקם במי שלא עושה בדיוק מה שכתוב בתוכנית האימונים?! אולי אלוהים הוא לא DJ, אלא הוא מאמן טריאתלון שלא אוהב שממרים את פיו?!